|
הֲיְשֶר מהמחלקה להשתלת מוח עצם - פרק 15
מאת
א.א. - לפרקים הקודמים
במעגל המחלה הפרטית שלי, האופף אותי ואת משפחתי, משולב (כמו
במעגלי הסמל האולימפי) מעגל המחלה של זוג מחברינו הטובים. הוא
חבר ילדות של רעייתי (למדו יחד בכתה ביסודי), היא חולה
בלויקמיה מסוג קצת שונה משלי. אני אושפזתי להשתלת מוח עצם שבוע
לפניה ולכן אני, הוותיק והמנוסה, משמש כיועץ לכאורה לענייני
הקלת תחושות ועידוד. במסדרון המחלקה, בדיוק מול דלת חדרה של
חברתי ממוקם לובי קטנטן המיועד לשהיית בני המשפחה ואורחים
שאינם מורשים בכניסה לחדרי המאושפזים. בימים ששנינו לא שהינו
בבידוד, זה היה המקום בו נפגשנו, החלפנו "חוויות" ופרקנו עול
באמצעות הומור שחור ואינספור סיפורים. בני משפחותינו מלאו את
הלובי הקטן בכל זמן שלא היה תפוס ע"י משפחות אחרות. ההיכרות
רבת השנים קבלה פתאום עומק חדש. סיפורי הילדות היו שייכים בעצם
רק לרעייתי ולחברִי, אולם המחלה בעידן הנוכחי הוסיפה ממד רחב
הרבה יותר, בו שותפים עכשיו כל בני משפחותינו. המון כוח ועידוד
שאבנו משפחה ממשפחה. בלא שמץ של ציניות או ספק אני יכול לומר
שמה שעברנו תרם ערך מוסף אדיר לרעות שלנו.
ביום בו התבשרתי בעת ביקור הרופאים שהוסר מעלי הסגר הבידוד,
התאפקתי בקושי שלא לפרוץ מהחדר אל המסדרון. חיכיתי בנימוס
לסיום הביקור ואז שעטתי לאורך המסדרון אל דלת חדרה של חברתי,
שהייתה עדיין שרויה בבידוד. הקשתי על חלון הזכוכית הזעיר שבדלת
על מנת למשוך את תשומת לבה. היא ראתה אותי והופתעה, לא ידעה
ששוחררתי. כך עמדנו משני צידי הדלת הסגורה, מנסים לתקשר מבעד
לחלון הזכוכית שאטם את צלילי קולנו, מתבוננים זו בפני זה
וסוקרים את השינויים שחלו בנו בימים שלא התראינו. מי שצפה
למפגש מהצד אמר שזה היה רגע מרגש. אני אומר שהייתה ברגעים
הקטנים האלו תחושה של התעלות. אנחנו כאן ואנחנו יכולים.
חלפו יומיים נוספים והוסר הבידוד מעל חברתי. שוב אנו נפגשים
בהרכב מלא בלובי הקטן וחוגגים עוד שמחה קטנה.
כבר שלושה ימים שאיני מצוי בבידוד ואני מנצל את החופש היחסי
שניתן לי לצעדות לאורך מסדרונות המחלקה. נדהמתי לגלות כמה חלש
אני כאשר נוכחתי שצעדה פשוטה של 50 מטר ללא השענות על עמוד
המתכת, קשה יותר מצעדה עם התמיכה הזו. למרות שאיני שיכור, קשה
לי לשמור על קו צעידה ישר. השרירים לא בדיוק נשמעים לי. מסתבר
שאחרי 3 חודשים של העדר פעילות גופנית מחד והרס מסיבי של
חלבונים (המהווים את בסיס השרירים) מאידך, כל פעולה פיזית
פשוטה מצריכה תכנון מוקדם והכנה. נכון שלכוח הרצון ולנחישות יש
משקל רב, אבל נחישות יתר עלולה חס ושלום לגרום לנזק מיותר. לא
צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, חייבים לתת לזמן ולשכל הישר
לעשות את שלהם. בניית מסת השרירים מחדש מצריכה זמן.
זהו זה, מתחילים לראות את קו הגמר של שלב ההשתלה. ההשתלה כבר
מאחורי, גם תופעות הלוואי המציקות כל כך מראות סימנים שהתעייף
להן ממני. הצוות הרפואי החל לגמול אותי מהפינוקים של משככי
הכאבים וממפלי הנוזלים למיניהם, בהם הולעטתי בשבועות האחרונים.
הערב אנותק מידידי עמוד המתכת, הלא הוא "בן זוגי לטנגו" ואהיה
צפור דרור הכלואה רק זמנית במחלקה.
בביקור הרופאים של יום שישי התבשרתי: "ביום ראשון אתה משתחרר
הביתה". התחיל מצעד ההכנות לשחרור. תדריכי התנהגות מכל סוג
שהוא, אפילו לגבי יחסים אינטימיים. מה מותר מה אסור ומה רצוי.
רשימות ענק של תרופות ותִזמונים ועוד ועוד. יש מידה רבה של
נטילת אחריות בשחרור חולה כמוני לביתו. עובדתית, אני עדיין
רחוק מלהיות בריא, אבל להמשך שהייתי בבית החולים יש ערך מוסף
נמוך. חולה אחר, הנמצא בתחילת הדרך, כבר מחכה לחדרי. מי כמוני
מבין זאת ומזדהה. האחריות של הצוות הרפואי בקבלת ההחלטה שאני
כשיר די הצורך לצאת להמשך הטיפול בביתי -וללא השגחה צמודה-
בודאי מעיקה לא מעט. גם תחושת האחריות שלי לגורלי לא קלה. אהיה
כמו תמיד שקול ומאוזן. אשתי, "אחותי הצמודה", תשגיח עלי מקרוב.
חוברת ההדרכה המעולה שקבלתי תשמש לי כ"אורים ותומים" וכך לא
אזייף ולא אפספס.
במוצאי שבת התחלתי לארוז. בגדים, מחשב, רמקולים, כבלים, מצלמה,
סוללות, שולחן מתקפל ושני כסאות – בקיצור, חצי בית.
בראשון בצהרים נשמע שקשוק המפתחות והאסיר יצא לחופשי. את כל
רכושי, שלושה צ'ימידנים בגודל בינוני ועוד כמה שקיות גדושות,
העמסתי על כסא גלגלים. רעייתי נוהגת בכסא ואני מדדה לידו. קצב
ההליכה איטי והדרך עד למכוניתנו ארוכה. חשתי בחולשה באופן
פיזי. צעדתי לאט בצעדים קטנים, אבל בראש מורם ובתחושה של
ניצחון.
אני בדרך הביתה.
לפרק הבא |
